מהמטע
מה זה תמר משולפח ולמה זה קורה
קניתם קופסת תמרים בזול, והקליפה מתקלפת לכם בין האצבעות. זה לא קלקול, יש לזה שם, ויש מאחוריו סיפור שלם של לחות, שעווה ומיליוני שקלים.
6 דקות קריאה · עודכן בספטמבר 2026 · מאת צוות משק אקוע

כולנו היינו שם. קופסת תמרים במבצע בסופר, נראית סבירה לגמרי, ואז לוקחים אחד והקליפה פשוט זזה לכם בין האצבעות. מתחתיה יש חלל אוויר קטן, הנגיסה קצת יותר קשוחה, והתחושה היא שקיבלתם משהו פגום. יש לזה שם, יש לזה הסבר, ובניגוד למה שנדמה, הוא לא נוגע לטריות של הפרי בכלל.
מה בעצם רואים
לתופעה קוראים שילפוח. באנגלית קוראים לה blistering, כלומר היווצרות שלפוחית, או skin separation, היפרדות קליפה. וזה בדיוק מה שקורה: הקליפה מתנתקת מהבשר שמתחתיה, כולה או חלקה, ובין השתיים נכנס אוויר.
לפעמים זו נקודה קטנה בקצה. לפעמים הפרי כולו עטוף בקליפה שמתנופפת לה בחופשיות כמו שק גדול מדי. והנגיסה, כמו שבטח שמתם לב, קצת פחות נעימה: במקום להיכנס ישר לבשר הרך, השיניים נתקלות קודם בקרום יבשיש שהתנתק מהפרי.
וזו בדיוק הסיבה שאותה קופסה נמכרת בזול. לא כי הפרי ישן, לא כי משהו בו התקלקל, אלא כי בענף התמרים המראה קובע דירוג, והדירוג קובע מחיר.
למה זה בכלל משנה
לפי מו"פ בקעת הירדן, כמעט ארבעים אחוז מהיבול הארצי של המג'הול נפסל לייצוא בגלל שילפוח, והנזק מוערך ביותר מ-20 מיליון שקלים בשנה. במילים אחרות, מדף שלם של תמרים במבצע הוא בעצם פרי מצוין שלא עבר את מבחן היופי. זה רע לחקלאי וזה לגמרי בסדר לצרכן.
הקליפה היא לא עטיפה
קל לחשוב על קליפת התמר כמו על שקית דקה שעוטפת את הפרי. היא לא. היא רקמה חיה בנויה שכבות, ומעליה שכבת שעווה דקיקה שהעץ מייצר בעצמו כדי להגן על הפרי מהשמש ומאובדן מים.
חוקרים ממכון וולקני, יחד עם מו"פ ערבה דרומית ומו"פ בקעת הירדן, שמו את הקליפה הזו מתחת למיקרוסקופ. מה שהם גילו: אצל פרי ממטע נקי משילפוח, השעווה בנויה אחרת מאשר אצל פרי ממטע נגוע. היחס בין שני סוגי הרכיבים שבה היה כ-0.7 אצל האחד וכ-1.5 אצל השני, בערך כפול. גם שכבת השעווה עצמה הייתה עבה יותר בפרי האיכותי.
ומכאן ההסבר, שהוא פשוט למדי כשחושבים עליו. השעווה נוצרת בחום היבש ונשארת בכמות קבועה לאורך כל ההתייבשות. הפרי, לעומתה, מאבד מים ומתכווץ. השעווה לא מתכווצת איתו: היא מתקשה, היא נסדקת, והקליפה מפסיקה להיצמד לבשר שנסוג לו מתחתיה. משם עד בועת אוויר הדרך קצרה.
הלחות היא החשודה המרכזית
שאלו כל חקלאי בבקעה והוא יענה לכם בלי להתאמץ: זו הלחות. החוקרים הלכו לבדוק אם הוא צודק, ועקבו אחרי שלושה מטעים לאורך עונה שלמה. אחד ביטבתה שבערבה, אחד במצפה שלם שבצפון ים המלח ואחד בבקעות שבבקעת הירדן. הטמפרטורות בשלושתם יצאו כמעט זהות. הלחות היחסית, לעומת זאת, לא.
המטע שבו הופיע השילפוח היה זה שבו הלחות היחסית הייתה גבוהה מאוד לאורך שלושת חודשי הבשלת הפרי. ובשנה שבה גם מצפה שלם רשם לחות נמוכה, דומה לזו של יטבתה, לא הופיעו בו נזקי שילפוח כלל. זה בערבה מול הבקעה בשורה אחת: בערבה השילפוח מזערי, בבקעה ובעמקים הצפוניים חלק ניכר מהפרי משתלפח.
ואז הגיע הממצא היפה באמת. החוקרים לא הסתפקו במדידת הלחות באוויר, והכניסו מכשירי מדידה לתוך האשכול עצמו. התברר שבלב האשכול, בין הפירות הצפופים, יש מזג אוויר פרטי: לחות גבוהה ב-9 עד 20 אחוזים מזו שבחוץ. הפרי לא באמת חי באוויר של הבקעה. הוא חי באוויר של האשכול שלו.
מלחמת המים שבתוך הפרי
מחקר המשך של מו"פ בקעת הירדן, שנערך בין 2007 ל-2009, לקח את הקצה השני של אותו חוט: לא מה קורה מסביב לפרי, אלא מה קורה בתוכו.
הרעיון פשוט. במשך היממה הפרי משנה קוטר. בלילה תאי הפרי עמוסי הסוכר מושכים אליהם מים, הלחץ בפנים עולה והפרי מתנפח קצת. ביום הוא מאבד מים ומתכווץ בחזרה. לילה אחרי לילה הקליפה נמתחת ומשתחררת, נמתחת ומשתחררת, עד שהיא מאבדת את הגמישות שלה. בהנדסה קוראים לזה זחילה. בתמר קוראים לזה בעיה.
המשמעות המעשית: אם מצמצמים את כמות המים שנכנסת לפרי בלילה, אולי הקליפה תישאר גמישה. ואכן, השיפור הדרמטי ביותר שנרשם בבקעה התקבל בדיוק מהכיוון הזה.
ניסוי אחד שסגר את הפינה
בניסוי נפרד נבדק מה קורה כשמרססים על האשכולות הורמון צמחי מקבוצת הציטוקינינים. בעצי הביקורת היו 13 אחוזי פרי משולפח. באשכולות שרוססו קפץ המספר ל-67 עד 80 אחוזים, תלוי בריכוז. אותו פרי גם הכיל יותר לחות, התייבש מהר יותר ואיבד סוכרים דרך הקליפה בקצב מהיר יותר. במילים אחרות: כשמשנים לפרי את משק המים שלו, השילפוח מגיע מיד.
מה עושים עם זה במטע
הרבה דברים נוסו. הרעבת מים מכוונת, ניקוב של ענף האשכול, טבעות שמרווחות את הפירות כדי לשפר את האוורור בלב האשכול, רשתות בצפיפויות שונות וריסוס בפחמת אשלגן שמזרז את ההתייבשות. חלק מהטיפולים עבדו יפה בשנה אחת ולא חזרו על עצמם בשנה שאחריה, וזו התמונה הכנה: פתרון מלא ועקבי עדיין אין.
שני דברים כן השתרשו ומיושמים היום בבקעת הירדן בהיקף רחב: הריסוס בפחמת אשלגן, והמעבר לשקים לבנים במקום כהים. שניהם עובדים על אותו עיקרון בדיוק. להוציא לחות מלב האשכול, ומהר.
אז כדאי לאכול תמר משולפח?
כן. בלי היסוס.
השילפוח הוא פגם במראה, לא פגם באיכות. הוא לא קלקול, הוא לא עובש, הוא לא מעיד שהפרי ישן והוא לא משנה את הטעם. כל מה שהוא אומר הוא שהקליפה והבשר נפרדו זה מזה בזמן ההתייבשות על העץ. זהו.
אז אם חזרתם מהסופר עם קופסה במבצע והקליפה מתקלפת לכם, לא נפלתם בפח. קיבלתם פרי שלא עבר את מבחן המראה, בדיוק כמו מלפפון עקום. ההבדל היחיד שתרגישו הוא בנגיסה הראשונה, לא בטעם.
מה כן חשוב להבדיל: כתמים לבנים על הפרי הם ברוב המקרים גבישי סוכר טבעיים ולא עובש. על זה ועל שאר הסימנים כתבנו במדריך לבחירת תמרי מג'הול, וכדאי גם לקרוא איך שומרים על התמרים בבית כדי שהם יישארו לחים ומלאים.
ואם בא לכם לראות איך הפרי הזה נראה לפני שהוא מגיע לאריזה, כתבנו על עונת הגדיד בבקעת הירדן ועל הזנים שאנחנו מגדלים.
אצלנו במשק הפרי ממוין ביד לפני האריזה, ומה שנכנס למארז הוא הפרי השלם. אפשר להזמין ישירות מהמטע ולראות את ההבדל.
מקורות
- אילן שומר, טטיאנה יפרמוב (מינהל המחקר החקלאי, מכון וולקני), חמוטל בורוכוב-נאורי, סילבי לוי, גדעון זיו (מו"פ ערבה דרומית), פנחס שריג (מו"פ בקעת הירדן) וברוך לוזון (שירות ההדרכה והמקצוע), חקר גורמי השילפוח בפירות תמר (Study of the Blistering Factors in Date Fruits), דו"ח מחקר 416-0466-01 לקרן המדען הראשי במשרד החקלאות, יוני 2002
- הדו"ח המלא בארכיון וולקני, מינהל המחקר החקלאי
- פנחס שריג (מו"פ בקעת הירדן), אבי סטרומזה, רחלי בן-צבי ואור שפירא (אגרו-אינוביישן מיגל), “הפחתת השילפוח בתמרי מג'הול על ידי בקרת ממשק המים בפרי ובסביבתו לפני הגדיד”, תוכנית מחקר 586-0127, 2007–2009
התוכן נכתב על ידי צוות משק אקוע. הנתונים העובדתיים אומתו מול המקורות שלעיל.


